בחודש מרץ 1951 נחנך בהרי ירושלים, על שתי גדותיו של נחל כסלון, יער הקדושים.
בשונה מיערות קק"ל אחרים, היער ניטע לא רק למטרות ייעור הארץ אלא גם להנצחתם של קורבנות השואה. ביער נטעו כ-6 מיליון עצים, ובפינות שונות הוצבו לוחות שיש הנושאים את שמות הקהילות היהודיות באירופה שחוסלו בשואה ולצידם אנדרטאות המציינות את חסידי אומות העולם.
במרכז היער הוצבה אנדרטת מגילת האש, מעשה ידיו של הפסל נתן רפפורט, המעוצבת בצורת שני גלילים המייצגים 'שואה' ו'תקומה'.
ביום השואה בשנת 1952 התקיים ביער טקס ראשון מסוגו לזכר השואה. יער הקדושים הוכר כאתר ההנצחה הרשמי של מדינת ישראל אך במבחן ההיסטוריה ניצח 'היכל השואה' (יד ושם) והחל משנת 1956 עבר הטקס המרכזי להר הזיכרון בו הוקם מוזיאון 'יד ושם'.
צמד הפרשות אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים בעיצומו של חומש ויקרא מופיע בלוח השנה העברי בסמיכות ליום הזיכרון לשואה, ובכל שנה מחדש מעורר את השאלה על הקשר בין 'אחרי מות' ל'קדושים'. לא פעם בהתייחסות לקורבנות השואה, ובפרט למיליון וחצי הילדים שנספו בשואה, אנו נוקטים בלשון 'קדושים' וכך גם בנוסח ה'יזכור' שחיבר אבא קובנר לזכר קורבנות השואה, אותו קוראים מידי שנה בטקס הממלכתי ובטקסים הרשמיים.
מה כוונתנו כשאנחנו מתייחסים לקורבנות כ'קדושים'? מה אפשר ללמוד מההתייחסות הזו על הציווי 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי'?
בין האפשרות להבין קדוש כנשגב וטהור לבין הפירוש הפשוט והראשוני יותר של קדוש כמובדל ונפרד, אני מעדיפה את הפירוש השני: כשאנחנו מתייחסים לקורבנות השואה כ'קדושים' אנחנו יוצרים הפרדה, הבדלה, בין החיים לבין המוות;