באביב 1912 לפני שיצאו תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה לטיול בגליל העליון, כינס אותם המנהל, חיים בוגרשוב, באודיטוריום של בית הספר והמורה האהוב ישראל דושמן לימד אותם את השיר שילווה אותם בטיול:
'פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת'
למרות הטון המינורי של השיר עד מהרה שרו התלמידות והתלמידים את השיר בהתלהבות, כשיר לכת, והוא ליווה אותם בששת ימי המסע שלהם לגליל העליון. הם הצליחו להדביק בהתלהבות גם את בני ובנות הנוער שפגשו במסעם ובמהרה הלך השיר והתפשט ביישוב בארץ וממנו עשה דרכו לתפוצות ישראל, שם שרו:
'שם בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת'
בספרו 'אהבה וחושך' עמוס עוז מזכיר אותו כאחד מהשירים ששרו ההמונים שיצאו לרחוב בלילה של החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ.
האהדה הרבה שבה התקבל השיר מועצמת שבעתיים כאשר מתוודעים למקורותיו: המנגינה של השיר נלקחה משיר מוקדם יותר שנכתב ביידיש בתחילת המאה, בשנת 1908, ונקרא 'מארש הגלות' (גּוֹלוּס מַרְשׁ) מאת מוריס רוזנפלד. בשיר המקורי מסתיים כל בית במילים:
'תָּמִיד עֶצֶב, עֶצֶב, עֶצֶב, תָּמִיד לֵךְ, לֵךְ, לֵךְ,
תָּמִיד נְדֹד, נְדֹד, נְדֹד כָּל עוֹד יֵשׁ כּחַ'
שהשתנה למילים הנלהבות המוכרות לנו, המבטאות אקטיביות והתחדשות:
נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר, שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,
גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל, כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.
אלה הימים שבתוכם אנחנו נמצאים: הימים שבין שואה לתקומה, שבין גלות לתקווה, וההזמנה של הימים האלה היא לראות את עצמנו כאילו אנחנו היינו שם, בהצבעת האומות המאוחדות, בהכרזה על מדינת ישראל, ולחיות מחדש את נס היותנו כאן, חיים בעצמאות ובחירות, ולחדש ולהגשים את 'כָּל הַתִּקְווֹת'.